לסרי נ' אוטו שי ראשל"צ בע"מ

פסק דין

המבקש הגיש בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון (כב' השופטת א' נחמן) בתיק ת"ק 50756-06-10 שניתן במעמד הצדדים ביום 21/11/10. הבקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 23/12/10, ויחד עמה או בסמוך לכך עתר המבקש גם לפטור מערבון שנדחתה בעיקרה. העירבון הפקד בעקבות זאת. סמוך לאחר מכן, המשיבה עתרה לדחיית הבקשה לרשות ערעור על הסף מחמת שהוגש באיחור. בית המשפט הורה למבקש להגיש בקשה להארכת המועד, שלא הוגשה ביוזמת המבקש כפי שהיה עליו לעשות. רק בעקבות החלטה זו הוגשה בחודש יוני 2011, לראשונה, בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור עד למועד הגשתו בפועל. הוגשו תגובה ותשובה לתגובה לבקשה זו.

תקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, קובעת כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות הוא 15 ימים מיום מתן פסק-הדין. על כן, משפסק הדין ניתן במעמד המבקש ביום 21/11/10 ובקשת הרשות לערער הוגשה רק ביום 23/12/10, המסקנה היא כי הבקשה הוגשה באיחור של 16 ימים, כלומר בחלוף מעט יותר מכפל התקופה הקבועה בתקנות. כבר כאן יש לומר שהטענה כי האיחור היה קל ובן "מספר ימים" בלבד אינה מדויקת, בלשון המעטה, וראוי היה שלא תיטען. כך גם ראוי היה שהמבקש, שהגיש את בקשת הרשות לערער כשהוא מיוצג על ידי עורך-דין שללא ספק ידע וחייב היה לדעת על האיחור בהגשת ההליך, יעתור לכל המאוחר במועד הגשת בקשת הרשות לערער גם להארכת המועד להגשתה, ולא היה ראוי לנהוג כפי שנהג: להתעלם מהאיחור, ולקוות שהצד השני ובית המשפט לא יבחינו בו.

כיוון שעסקינן בבקשה להאריך מועד הקבוע בחיקוק, נדרשים "טעמים מיוחדים" להארכתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). המונח "טעמים מיוחדים" הוא, מעצם לשונו, מונח שאין לו הגדרה מדויקת אלא יש ליצוק לתוכו תוכן בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה. על דרך ההכללה ניתן לומר שלצד בחינת הסיבות לאיחור, יש לתת משקל נכבד (לכל הפחות) לשאלה האם נוצרה אצל הצד השני ציפייה לסופיות משלא ננקט הליך ערעורי במועדו. לסוגיית המועדים, ובמיוחד אלה שנקבעו בחיקוק, חשיבות רבה הן לבעל הדין שכנגד ככל שלא אירע דבר שהיה בו כדי לפגוע בציפייתו לסופיות, והן מבחינה נורמטיבית. הקפדה על הכלל (לצד הכרה בחריגים ראויים, אולם מבלי "לפרוץ את הגדר" ומבלי להפוך את הכלל לחריג ואת החריגים לכלל) תבטיח במידה הראויה את אינטרס הסופיות ואת הוודאות המשפטית הנגזרת ממנו, ודאות שהיא יסוד לכל שיטת משפט בכלל ובתחומי המשפט האזרחי, שהשפעתו מכרעת על חיי הכלכלה והמשק, בפרט.

אשר לסיבות האיחור, הרי עיקר טענות המבקש הוא כי לא היה מיוצג בהליך בבית משפט קמא (וזהו כידוע הכלל בבית המשפט לתביעות קטנות), לא ידע מהו משך הזמן העומד לרשותו והבקשה לרשות ערעור הוגשה סמוך לאחר שפנה לעורך דינו; וכן – כי מצב בריאותו אינו טוב והדבר הקשה עליו לפעול בזריזות המתחייבת מהמועד הקבוע בתקנות.

כיוון שבבית המשפט לתביעות קטנת הכלל הוא שבעלי דין אינם מיוצגים, הרי שאם נקבל את הגישה העקרונית העולה מטענות המבקש בעניין זה ולפיה העדר ייצוג נחשב כ"טעם מיוחד" נביא בכך להארכה גורפת של המועד להגשת בקשת רשות ערעור בתחום התביעות הקטנות, משום שהסיטואציה שהמבקש מתאר אופיינית כמעט לכל בעלי הדין בבתי המשפט לתביעות קטנות. גם במישור הקונקרטי דין הטענה להידחות. עיון בכתב התביעה שהגיש המבקש לבית המשפט לתביעות קטנות מביא למסקנה ברורה כי המבקש זכה לסיוע משפטי מלא ומפורט בעריכת תביעתו. כתב התביעה ארוך ומפורט, ערוך כדרך שעורכי דין עורכים כתבי טענות ומנוסח בלשון משפטית רהוטה, והוא אף עתיר הפניות לפסיקה ולדברי חקיקה וציטוטים מפורטים וארוכים שלהם. על כן נראה שהמבקש זכה לליווי ויעוץ משפטי עוד בעת הכנת התביעה בבית משפט קמא, וקשה להבין מדוע נדרש לו זמן למציאת עורך-דין שיטפל עבורו בהליך הערעורי. יתרה מכך: המבקש גם אינו טורח לפרט בבקשה ובתצהיר התומך בה מתי פנה לראשונה לייעוץ משפטי בקשר לפסק הדין קמא. חזקה שהנתון הזה ידוע לו ולעורך-דינו, וחזקה שמי שיכול להביא נתון עובדתי בפני בית המשפט ואינו עושה כן הרי שאותו נתון אין בו כדי לתמוך בטענותיו (אלא להיפך).

גם בנוגע למצב בריאותו של המבקש, לא מצאתי במסמכים הרבים שהגיש בנדון דבר שיש בו כדי ללמד שבתקופה שבין יום מתן פסק הדין קמא ועד להגשת בקשת הרשות לערער, כולה או חלקה, היה המבקש במצב שמנע ממנו לטפל בענייניו. מכאן שהמבקש לא הוכיח קשר סיבתי בין האיחור לבין מצב בריאותו, ועל כן לא ניתן לראות את מצב בריאותו כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד משום שהמילה "טעם" מצריכה, לפחות בדרך כלל, קיומו של קשר סיבתי בין ה"טעם" הנטען לבין התוצאה של אי עמידה במועד הקבוע בחיקוק.

מגרסת המבקש עצמו עולה כי עם שמיעת פסק הדין הוא לא השלים עם התוצאה והיה מעוניין למצוא את הדרך לפעול לשינוייה. למרות זאת אין בפיו טענה כי טרח להביא את כוונתו זו לידיעת הצד שכנגד (המשיבה). במחדלו זה יצר אצלה ציפייה לגיטימית לסופיות. אין כל הסבר למחדל זה, שהרי אין צורך בהיערכות מיוחדת או בשירותי עורך-דין כדי לכל הפחות להודיע לצד שכנגד על כוונה לפעול במישור הערעורי. גם מטעם זה דין הבקשה להדחות.

לא למותר להוסיף כי ראוי שמי שמבקש כי ינהגו עמו לפנים משורת הדין בתחום המועדים, ראוי שיקפיד על התנהלות ראויה ובתום-לב בהקשר לבקשתו זו. המבקש כשל גם במישור זה, הן בכך שלא הגיש את הבקשה להארכת מועד (לכל המאוחר) עם פתיחת ההליך בבית משפט זה אלא רק לאחר שבית המשפט הורה לו במפורש לעשות כן, אף שהיה מיוצג בעת פתיחת ההליך כאן ולכן ידע, לפחות באמצעות ידיעת בא-כוחו, שההליך הוגש באיחור; והן בכך שלא נתן פרטים מלאים על המועד בו פנה לעורך דינו לראשונה והגיש מסמכים רפואיים שאינם רלבנטיים לתקופת ההארכה המבוקשת.

בנסיבות אלה אין עוד מקום להידרש לשאלת סיכויי בקשת הרשות לערער, ואף לשאלה עד כמה יש לתת לעניין זה משקל (שהרי ככלל מועדים הם עניין המצריך וודאות משפטית, ואין זו נורמה ראויה המקיימת את יסוד הוודאות לקבוע כי להליך בעל סיכויי גבוה יש מועדים שונים מאלה החלים על הליך בעל סיכוי נמוך).

התוצאה היא כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. ממילא, מתחייבת מכך גם דחיית הבקשה לרשות לערער כבר כעת, וכך נקבע בזה. הדיון שנקבע מבוטל.

מחמת מורת הרוח מדרך התנהלות המבקש, יישא המבקש בהוצאות המשיבה בכל הבקשות שהוגשו לבית משפט זה בסך כולל של 2,000 ₪ . המזכירות תעביר למשיבה סכום זה מתוך העירבון שהפקיד המבקש. יתרת העירבון תושב למבקש.

ניתן היום, י' תמוז תשע"א, 12 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: